מהי מדינה ומה הם תפקידיה?
האדם הוא יצור חברתי ("מדיני מטבעו"),
שמאז ומעולם נטה ליצור מסגרות חברתיות כדי להבטיח את קיומו וכדי לשפר וליעל את
איכות חייו בכל התחומים.
המדינה, כמו השבט בעבר או המשפחה, היא מסגרת התארגנות חברתית שמגבירה
את בטחונו של האדם ומספקת לו את צרכיו ההכרחיים (בתחומי הכלכלה, בריאות חינוך,
עבודה וכו').
המדינות בעולם שונות זו מזו בגודל שטחן ואוכלוסייתן, בצורת התארגנותן
הפנימית ובעצמה שלהן, אבל כולן דומות בכך שכל מדינה כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים:
אוכלוסייה (ניתן למיין
ל'אזרחים' ול'לא אזרחים')
שטח (יבשתי, אווירי, מים
טריטוריאליים)
שלטון (יש להבחין בין
המושגים שלטון ומישטר)
ריבונות (דורשת גם הכרה
בינלאומית כדי להתממש)
עצמאות של מדינה יכולה להיות מוכרזת באופן חד צדדי או להיות מוענקת
בהסכמה. ובכל מקרה דרושה הכרה בינלאומית בה.
ברוב המדינות חיים לאומים שונים. יש כמה סוגים:
מדינת לאום (לאום אחד)
מדינה דו-לאומית (2 לאומים החיים במדינה)
מדינה רב לאומית
מדינת ישראל היא מדינת לאום יהודית, המזוהה עם הרוב היהודי. יחד עם
זאת, מדינת ישראל היא גם דמוקרטית - כי היא מדינת כלל האזרחים החיים בה כמיעוטים
(ערבים, דרוזים, צ'רקסים).
כלומר, יש זיקות שונות ביחסים בין עם למדינה: יש השתייכות לאומית, ויש
השתייכות אזרחית.
מעורבות האזרחים
במשטר דמוקרטי
עקרון שלטון העם
- עקרון שלטון יציג
העם הוא השליט,
הריבון על המדינה. הוא המקור של כל סמכות שלטונית במדינה.
דמוקרטיה ישירה: כל האזרחים
שותפים לקבלת כל החלטה שלטונית כל הזמן. התקיימה ביוון העתיקה.
דמוקרטיה עקיפה: נקראת גם
דמוקרטיה ייצוגית. מתקיימת במדינות המודרניות. האזרחים בוחרים נציגים, והנציגים
מקבלים את ההחלטות השלטוניות.
עקרון שלטון העם בא לידי ביטוי ב: השתתפות
בבחירות, פעילות במפלגות, הבעת דעה, מחאה וביקורת על השלטון.
עקרון הכרעת
הרוב
הכרעה דמוקרטית מתקבלת על ידי הצבעה ברוב
קולות. כך בהצבעה בבחירות דמוקרטיות לכנסת, בהצבעות בכנסת עצמה, בתהליך קבלת
החלטות בממשלה ובפסיקת בתי המשפט (כשיושבים בדיון 3 שופטים או יותר).
הכרעת הרוב משקפת את רצונם של מספר רב של
אנשים מתוך הנחה שסיכויי הרוב להגיע למסקנה הנכונה גדולים מאלה של המיעוט.
הכרעת הרוב תורמת ליציבות משום שהרוב מייצג
הסכמה רחבה על דעות ואינטרסים.
כדי למנוע את
עריצות הרוב ולשמור על זכויות המיעוט קיימים המנגנונים והעקרונות הבאים:
זכויות האדם והאזרח
ביקורת שיפוטית
תקשורת
מבקר המדינה
אופוזיציה
סוגי
רוב:
רוב פשוט: כל רוב שהוא. אפילו פחות מ 50%. מתקיים כשיש יותר משני מועמדים או
יותר משתי אפשרויות בחירה.
רוב מוחלט: מעל 50% מהקולות. אם אף צד לא השיג תוצאה זו,
עושים בחירות חוזרות.
רוב מיוחס: אחוז מיוחד למקרה מיוחד, מעל 50 אחוז. בדרך כלל
שני שליש או שלושה רבעים מהקולות.
הכרזת העצמאות-
תוכן ומעמד משפטי
ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר 1947)
החליטה עצרת האומות המאוחדות את "תכנית החלוקה" - חלוקת ארץ ישראל והקמת
מדינה יהודית ומדינה ערבית.
הנהגת הישוב (בראשות בן גוריון) והתנועה
הציונית החליטו על הקמת המדינה, וביום 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הוכרז
רשמית על הקמת מדינת ישראל.
דוגמאות
לארבע הצדקות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המופיעות בהכרזה:
הצדקה היסטורית: עם ישראל קם
בארץ ישראל, פה נכתב התנ"ך.
הצדקה משפטית/בין לאומית: הבריטים התחייבו בהצהרת בלפור לסייע להקמת
מדינה יהודית בארץ ישראל.
הצדקה מוסרית: השואה הוכיחה שהיהודים חייבים מדינה משלהם בה יהיו רוב. כל עוד יהיו
מיעוטים במדינות אחרות הם יהיו בסכנה.
הצדקה טבעית: זוהי זכותם הטבעית של היהודים ככל עם להקים לעצמם מדינה.
שני
עקרונות המעידים שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית:
· מדינת ישראל תשמור על שוויון ללא הבדל דת גזע ומין.
· מדינת ישראל תעניק לאזרחיה חופש דת, לשון, מצפון, חינוך ותרבות.
שני
עקרונות המעידים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית:
· מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית.
· מדינת ישראל תיבנה על פי חזון נביאי ישראל (הנביאים מהתנ"ך).
ארבע
קריאות של מדינת ישראל לשיתוף פעולה המופיעות בהכרזה
לאו"ם: שיקבל אותה למשפחת העמים.
לערביי ישראל, שישתפו פעולה בבניין המדינה ובתמורה יקבלו אזרחות שווה
ונציגות בכל מוסדות המדינה.
למדינות ערב השכנות: שישתפו פעולה במטרה לייצר שלום ופיתוח של המזרח
התיכון.
ליהודים בגולה: שיעלו לארץ או יסייעו למדינה ממקום מגוריהם.
גבולות המדינה
1949: הגבולות המדיניים של
ישראל נקבעו אחרי מלחמת העצמאות, בהסכמי שביתת הנשק ב- 1949 (הגבולות שורטטו בצבע
הירוק = "הקו הירוק").
1967: במלחמת ששת הימים כבשה
ישראל את חצי האי סיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון.
1979: בעקבות חוזה השלום שנחתם
בין ישראל למצרים, הוחזר חצי האי למצרים.
סכסוך הגבולות בין ישראל לשכנותיה לא תם. יש לה גבולות מוסכמים עם
מצרים וירדן, אך מחלוקת עם סוריה ועם הפלשתינאים על השטחים בהם מחזיקה ישראל מאז
1967.
אזרחות במדינת
ישראל - מתוקף חוק האזרחות או חוק השבות
כל מדינה מחליטה בחוקיה למי המדינה מרשה לעבור לגור בשטחה (להגר אליה) ולהיות אזרח שלה.
מדיניות ההגירה של ישראל מתבססת על התפיסה שהגירה של יהודי למדינה
אינה הגירה רגילה, היא עלייה. לפי תפיסה זו, מדינת ישראל היא מדינה יהודית והיא
אמורה להיות מקלט לכל היהודים בעולם. לכן הגירה של יהודים אליה היא עלייה, חזרה
הביתה. תפיסה זו באה לידי ביטוי בחקיקת שני חוקים, חוק השבות וחוק האזרחות.
חוק השבות
כל יהודי זכאי
לעלות ארצה ולהביא עמו את בן/ בת זוגו, ילדיו, נכדיו ובני זוגם, וכן את ילדיו
ונכדיו מנישואים קודמים של בן/בת זוגו, גם אם כל אלה אינם יהודים.
שר הפנים רשאי
למנוע עליה של יהודי שפועל נגד העם היהודי, עלול לסכן את בריאות הציבור או את
ביטחון המדינה, או שהוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.
החוק לא תקף לאדם שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון.
לעניין חוק זה, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או התגייר, והוא אינו
בן דת אחרת.
מחלוקות בעניין
חוק השבות: מי נחשב יהודי? האם רק גיור אורתודוקסי על פי ההלכה הוא תקף לעניין
החוק? האם מדינה דמוקרטית רשאית להעדיף
יהודים על פני אוכלוסיות מהגרים אחרות?
רוב האזרחים
היהודים טוענים שחוק השבות הוא חוק שעושה הבחנה ליהודים, כי הוא מממש את הלאומיות
היהודית שמטרתה להקים מדינה יהודית שבה יש רוב יהודי, המיועדת לכל העם היהודי.
מיעוט מאזרחי המדינה היהודים, ורוב האזרחים שאינם יהודים, טוענים שהחוק עושה אפליה
פסולה לאוכלוסיה הלא יהודית במדינה ויש לחוקק במקומו חוק אזרחות ניטראלי.
חוק האזרחות
2 שיטות מקובלות
בעולם להענקת אזרחות:
1. דין הקרקע: מי שנולד בשטח המדינה זכאי לקבל אזרחות.
2. דין הדם: מי שנולד לאזרח זכאי לקבל אזרחות.
6 דרכים
המעניקות אזרחות ישראלית:
1. מכוח שבות: כל מי שהגיע לארץ על פי חוק השבות, מקבל
אוטומטית אזרחות ישראלית.
2. מכוח ישיבה בארץ: תושבי קבע בישראל זכאים לאזרחות. תושבים אלה
נרשמו במרשם האוכלוסין ב 1952 או 1980.
3. מכוח לידה: מי שנולד בישראל ויש לו הורה שהוא אזרח ישראל,
זכאי לאזרחות ישראלית. מי שנולד מחוץ לישראל להורה שיש לו אזרחות ישראלית, זכאי
לאזרחות, אך אם ייוולדו לו ילדים במהלך מגוריו במדינה אחרת הם כבר לא יהיו זכאים
לאזרחות ישראלית.
4. מכוח לידה וישיבה בארץ: מי שנולד בארץ
לאחר קום המדינה, מעולם לא הייתה לו אזרחות אחרת, היה תושב בארץ חמש שנים רצופות
לפני שהגיש את הבקשה, ומגיש בקשה להתאזרחות בין יום הולדתו ה 18 ליום הולדתו ה 21,
זכאי לקבל אזרחות ישראלית.
5. מכוח התאזרחות: מי שרוצה לקבל אזרחות ישראלית על פי הגשת בקשה
נדרש לעמוד בתנאים הבאים:
א. שהה בישראל שלוש
מבין חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה.
ב. מתכוון לגור
במדינה באופן קבוע.
ג. יודע עברית ברמה
מסוימת.
ד. מוותר על
אזרחותו הקודמת או מוכיח שהוא יאבד אותה או יוותר עליה כשיהיה אזרח ישראלי.
ה. שר הפנים קבע
שהוא זכאי לגור בישראל באופן קבוע.
ו. הצהיר הצהרת
נאמנות למדינת ישראל לפני קבלת האזרחות.
גם
אם מגיש הבקשה עמד בכל התנאים, שר הפנים יכול להחליט האם לאשר לו את הבקשה או לסרב
לה.
6. מכוח הענקה: שר הפנים רשאי להעניק אזרחות ישראלית על פי
החלטתו. למשל, לאדם שתרם תרומה משמעותית למדינת ישראל או לעם היהודי.
סמלי המדינה
מייצגים את ערכי המדינה וריבונותה ומעניקים לאזרחים תחושת אחדות.
הדגל: במקור היה הדגל
של התנועה הציונית. צבעיו תכלת ולבן על פי צבעי הטלית. אלו גם צבעי בגדיו של הכוהן
הגדול. הלבן מסמל קדושה וטוהרה. מגן הדוד הוא סמל יהודי מסורתי.
סמל המדינה: מנורה וענפי
זית. המנורה היא מנורת בית המקדש. שימשה בעבודת הקודש בשני בתי המקדש, ונפלה לידי
טיטוס הרומאי עם כיבוש ארץ ישראל וחורבן בית שני. מסמלת את התקווה והכמיהה לשוב
לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השלישי. ענפי הזית מסמלים את השלום ומקורם בסיפור
תיבת נוח.
ההמנון - "התקווה": נכתב ידי
נפתלי הרץ אימבר. המנגינה נלקחה משירי עם שונים. קודם שימש כהמנון התנועה הציונית.
מבטא את הכמיהה לציון והרצון במדינה עצמאית בארץ ישראל. הושר בטקס הכרזת המדינה
בשנת 1948. השיר נקרא במקור "תקוותנו" והיו בו עשרה בתים.
במהלך השנים היו
שהעבירו ביקורת על בחירתו להמנון והציעו להחליפו. הביקורת: המילים אינן לקוחות
מהתנ"ך, המשורר הוא אלמוני ולא מכובד, הלחן אינו מקורי ולא ישראלי, ההמנון לא
מייצג את אזרחי ישראל שאינם יהודים.
זכויות האדם
זכויות
טבעיות:
זכויות האדם מגיעות לכל אדם מהרגע שנולד, בלי שיצטרך לעשות משהו על מנת לקבלן. לא
מוענקות על ידי השלטון.
זכויות
יחסיות:
אין אף זכות שהיא מוחלטת ומוענקת תמיד, בכל סיטואציה לכל אדם. במקרה של התנגשות
בין זכויות צריך לשקול מה יהיה הנזק הקטן יותר וכך להחליט. לכן לכל הזכויות יש
משקל יחסי והן לא זכויות מוחלטות.
כח
החשק =
חיים, חירות, הליך משפטי הוגן, חיים ובטחון, שוויון, קניין.
הזכות לחיים וביטחון: זכותו של כל
אדם שלא יהרגו אותו, יפצעו אותו או יחיה בחשש מתמיד ממוות.
הזכות לחירות: זכותו של כל אדם לנהל את חייו כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכויות
של בני אדם אחרים, בעצמו או בחברה ובמדינה. הזכות לחירות מתחלקת לתתי סוגים של
חופש:
חופש הביטוי: זכותו של כל אדם לבטא כל דעה בכל דרך שיבחר, בכתב, בעל פה, באמנות
ועוד.
חופש המידע: זכותו של כל אדם לדרוש מידע על פעילות רשויות השלטון, כדי
שיוכל לגבש דעה. (זכות אקטיבית)
זכות הציבור לדעת: זכותו של הציבור להיות חשוף למידע על
המתרחש כדי שיוכל לגבש דעה. (זכות פאסיבית)
חופש המצפון: כל אדם זכאי לגבש מוסר משלו, וזכאי גם שלא יכריחו אותו לפעול בניגוד
למוסר שלו.
חופש הדת והחופש מדת: זכותו של כל אדם להאמין באיזו דת שירצה ולקיים
מצוות וטקסים דתיים, או לא להאמין באף דת.
חופש העיסוק: זכותו של כל אדם לבחור כל מקצוע ומקום עבודה ולהתפרנס באיזו דרך
שיבחר.
חופש ההתאגדות/ההתארגנות: זכותו של כל אדם להקים או להשתייך
לכל קבוצה שיבחר, זה מאפשר לאנשים לפעול ביחד למען מטרות משותפות.
חופש ההפגנה: זכותו של כל אדם להשתתף בהפגנות כדי להביע דעות ולהשפיע על הציבור
והשלטון.
חופש התנועה: זכותו של כל אדם לנוע בחופשיות ממקום למקום ולגור היכן שירצה.
הזכות להליך הוגן: מגנה על בני האדם מפני פגיעות מיותרות ולא
מוצדקות במהלך העמדה לדין. שומרת על כך שאדם החשוד בעברה ייפגע פגיעה מינימאלית בלבד
בזכויותיו, על פי המגבלות הקבועות בחוק. למשל: העובדה שהמדינה מממנת עורך
דין לכל חשוד בעברה שלא יכול להרשות לעצמו לשכור אחד.
הזכות לקניין: לאדם יש זכות לשמור על כל רשות שקיבל, קנה, ירש,
יצר או הרוויח, בלי שיילקח ממנו בכוח. הזכות לקניין מתחלקת לשני חלקים:
הזכות לקניין חומרי: רכוש פיזי של
אדם.
הזכות לקניין רוחני: המצאות,
יצירות של אדם, הם רכושו הרוחני, ואין להשתמש בהן ללא אישורו. נקרא גם זכויות
יוצרים.
הזכות לשוויון: הזכות שהמדינה תתייחס אליך בצורה שווה, ללא
הבדל של דת גזע ומין, ללא אפליות.
סוגי מדיניות הקשורים לזכות לשוויון:
אפליה פסולה: יחס לא שווה לאנשים ללא סיבה מוצדקת. למשל:
סלקציה במועדון המונעת כניסה לבעלי עור שחום או שחור.
העדפה מתקנת: יחס לא שוויוני לטובה לקבוצה של אנשים שנעשה
להם עוול בעבר או שהם נמצאים במצב נחות. המדיניות היא זמנית ונועדה לתקן את העוול או
להעלים סטריאוטיפים ואז להפסיק להתקיים. למשל: שריון מקומות שמורים
לסטודנטים שחורים באוניברסיטאות בארצות הברית.
הבחנה: יחס לא שוויוני לטובה לאדם, בשל צורך מיוחד שיש לו. מדיניות זו היא
נצחית ותתקיים כל עוד יתקיים הצורך. למשל: מתן התאמות היבחנות בבגרויות,
שמירת חנייה מיוחדת לנכים.
הזכות
לכבוד:
הזכות שלא לסבול מיחס משפיל ומעליב.
נגזרים מהזכות לכבוד:
1. הזכות לפרטיות: לכל אדם מגיע
מרחב בחיים שלו אותו הוא יכול לא לחשוף בפני אף אחד, אם הוא אינו בוחר בכך. מרחב
זה דרוש להתפתחות נפשית תקינה ועצמאית.
2. הזכות לשם טוב: הזכות שלא
ייפגע שמך ויוכפש על ידי מידע שקרי.
חובות האדם
הכרת ערך האדם כאדם, התחשבות בזולת וגילוי
סובלנות כלפיו.
1. לא לפגוע בזכויות של אדם אחר.
2. לגלות סובלנות כלפי אחרים
3. לפעול כאשר רואים פגיעה בזכויות של אדם אחר.
זכויות האזרח
· הזכות לבחור
ולהיבחר: זכותו של כל אזרח לבחור למוסדות השלטון במדינתו המורכבים מנציגים,
וכן להגיש מועמדות ולנסות להיבחר למוסדות אלה.
· חופש ההפגנה
והמחאה: הוזכר גם בזכויות אדם, אבל רלוונטי במיוחד לאזרחים במדינתם. הזכות
להשפיע על השלטון במדינה על ידי הפעלת לחץ ציבורי.
· חופש ההתאגדות הפוליטית: גם הוא הוזכר במסגרת זכויות האדם, וגם הוא
רלוונטי בעיקר לאזרח במדינתו. הזכות להקים מפלגה פוליטית ולנסות להיבחר למוסדות
היציגים של המדינה, ולהקים כל קבוצה שמטלתה להשפיע על המדינה מבחינה פוליטית.
חובות האזרח
· לציית לחוקי
המדינה
· לשלם מיסים.
· להזהיר מפני
תאונות דרכים ומפגעים למיניהם.
· להציג דרכון של
המדינה ביציאה ובכניסה.
· בישראל: להתגייס
לצבא.
· בישראל: חובת הימנעות
מסיוע למדינות או ארגוני אויב.
שלטון החוק
העקרון: כל
האזרחים ורשויות השלטון במדינה כפופים לחוק בצורה שווה. החוק נחקק בדרך דמוקרטית
על ידי הרשות המחוקקת שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. שלטון החוק במדינות הדמוקרטיות
מבוסס על כך שרוב האזרחים מוכנים לציית לחוק ולא רק על אכיפה בכוח. כולם שווים
בפני החוק, כלומר כולם כפופים לאותם החוקים, והחוקים מתייחסים באופן שווה לכל האזרחים,
כולל ראשי השלטון.
מובני שלטון
החוק:
המובן הפורמאלי: החוק צריך לעמוד בכללים מסוימים על מנת להיחשב
דמוקרטי מבחינה רשמית. חל על כולם. כל מי שמפר אותו - נענש.
המובן המהותי: תוכן החוק צריך להיות דמוקרטי.
פקודה בלתי
חוקית בעליל:
הגדרה: אינה מתאימה לערכי הדמוקרטיה במידה חמורה. כל אדם סביר יבין
שאין לציית לה. אין לציית לפקודה, המציית לפקודה יישא באחריות כמו גם נותן הפקודה.
עבריינות היא
פעולה המתבצעת בניגוד לחוק.
עבריינות אידיאולוגית פוליטית: הפרת החוק
מסיבות של השקפת עולם, אמונה דתית או פוליטית או אידיאולוגיה מסויימת.
עבריינות מצפונית: הפרת החוק נעשית
על מנת שלא לבצע משהו הנוגד את המוסר והערכים של האדם. התנהגות פסיבית, סבילה:
סירוב לעשות משהו.
הכנסת – הרשות המחוקקת
הכנסת
מייצגת את הציבור על פי עיקרון שלטון העם
חוק יסוד 'הכנסת'
מגדיר את הכנסת כבית הנבחרים של המדינה. חברי הכנסת הם נציגי הציבור, ותפקידם
לייצג את האינטרסים והרצונות של הבוחרים ולהבטיח שרשויות השלטון לא יפגעו בהם.
הרכב חברי הכנסת מייצג את הפלורליזם בחברה הישראלית ומשקף את יחסי הכוחות בין
המפלגות השונות על פי הדעות של האזרחים שהשתתפו בבחירות.
שיטת
הבחירות לכנסת
בישראל, כמו בכל
מישטר דמוקרטי, הבחירות עונות על המאפיינים הבאים:
כלליות
שוות
חשאיות
תקופתיות
חופש התארגנות
פוליטית
הבחירות בישראל
הן ארציות (כל הארץ היא אזור בחירה אחד) ויחסיות (חלוקת המושבים בכנסת היא באופן
יחסי לכמות הקולות שקיבלה כל מפלגה).
תפקידי
הכנסת
לכנסת בישראל יש
מעמד מיוחד וחשוב, כי היא גם רשות מחוקקת, שתפקידה לחוקק חוקים, וגם רשות
מכוננת, שתפקידה לחוקק חוקה למדינה. לכן יש לה עליונות על הרשויות האחרות.
מעבר לכך לכנסת יש תפקידים נוספים המבטיחים את קיומה של הדמוקרטיה במדינה,
למשל פיקוח וביקורת על הממשלה, בחירת נשיא המדינה ובחירת מבקר המדינה.
עבודת הכנסת
נעשית על ידי חברי הכנסת במליאה ובוועדות.
המפלגות המיוצגות בכנסת (סיעות) מתחלקות ל:
קואליציה: סיעות
התומכות בממשלה
אופוזיציה:
סיעות שמתנגדות לממשלה
תפקיד
הכנסת כרשות המחוקקת:
הכנסת היא
המחוקקת חוקים המעצבים את אופי המדינה והשלטון במדינה. החוקים מחייבים את האזרחים
וגם את רשויות השלטון האחרות. החקיקה הכנסת נקראת חקיקה ראשית.
יוזמת חקיקה
יכולה להגיע מהממשלה (הצעת חוק ממשלתית) או מחבר כנסת (הצעת חוק פרטית).
תהליך החקיקה
בכנסת הוא תהליך רב שלבי ארוך, שראשיתו בהצעת חוק, והמשכו בדיונים והצבעות
("קריאות").
החוקים בכנסת
מתקבלים בדרך של הצבעת הרוב.
הכנסת
כרשות מבקרת ומפקחת:
אחד מתפקידי
הכנסת כבית הנבחרים של המדינה הוא לפקח על הממשלה. הפיקוח והביקורת נעשים בדרכים
שונות:
הצעה לסדר היום:
הצעה
להעלות נושא מסוים לדיון במליאה. הכנסת מחליטה אם לדון בנושא שהועלה, להעביר את
הדיון לוודה מתאימה או לדחות את ההצעה לדיון.
שאילתא: כל חבר
כנסת רשאי להפנות שאלה לשר כלשהו בעניין עובדתי שנעשה או לא נעשה בתחום תפקידו של
השר שנשאל. השאלה מוגשת ליו"ר הכנסת, מועברת על ידו לשר, וזה צריך לענות עליה
במליטה בישיבה מיוחדת המוקדשת למתן תשובות של שרים לשאילתות.
הצעת אי אמון: הממשלה מכהנת
מכח אמון הכנסת. אם אין אמון כזה - הממשלה נופלת. הצעת אי אמון בממשלה היא אמצעי
פיקוח וביקורת . זו הצעה דחופה לסדר היום שהכנסת צריכה להצביע עליה. אם ההצעה זוכה
לרוב הנדרש - הממשלה נופלת.
אישור תקציב
המדינה: יש בקרה של הכנסת על חלוקת המשאבים באמצעות חוק התקציב. תקציב המדינה
קובע את הסכומים שיוקצבו למשרדי הממשלה לשנת פעילות, בכל אחד מסעיפי ההוצאה של כל
משרד. תקציב המדינה הוא הביטוי המובהק ביותר של מדיניות הממשלה, משום שהוא קובע את
הסכומים שיוקצבו לכל אחת ממטרותיה של הממשלה. אם לא אושר תקציב המדינה עד לתאריך
הקבוע בחוק - הכנסת מפוזרת ומוכרז על קיום בחירות.
ועדת חקירה
פרלמנטרית: לצורך בירור בעל חשיבות ציבורית רשאית הכנסת להקים ועדה כזו. בכל ועדה
יש גם נציגים של מפלגות שאינן חברות בממשלה. הכנסת ממעטת להשתמש בכלי זה (כן קמו
בהקשר של בדיקת תאונות הדרכים, או מצבם של הבדואים בנגב).
אופוזיציה: המפלגות
שבאופוזיציה מבטאות גם הן את עמדות הבוחרים שלהן גם אחרי הבחירות. האופוזיציה
מביעה התנגדות לממשלה וביקורת על המדיניות שלה. משקפת את האלטרנטיבה לשלטון
והאפשרות להחליפו. הויכוח המתמיד של האופוזיציה עם הממשלה בא לידי ביטוי בדיונים
בכנסת, בהצבעות על נושאים שונים. סיעות האופוזיציה יצביעו נגד התקציב, שהוא המבטא
הכי מובהק למדיניות הממשלה. המפלגות שנמצאות באופוזיציה לא חייבות לפעול כגוף אחד
כמו סיעות הקואליציה. כל מפלגה באופוזיציה יכולה לפעול לבד נגד הממשלה.
תפקיד התקשורת
בחברה הדמוקרטית
א. מתן מידע מהימן ומלא לציבור:
חופש
הביטוי - הזכות לבטא רעיונות ולתת מידע בכל צורה - בכתב, בעל פה, בציור, בקריקטורה.
זכות
הציבור לדעת - הזכות של הציבור לדעת מה קורה במדינה בכל תחומי החיים.
חופש
המידע - זכותם של העיתונאים להיעזר במקורות שונים ומגוונים לאיסוף המידע ופרסומו.
ב. במה לפרשנות להבעת דעות שונות בציבור - כל אחד יכול
לפרסם את דעותיו, גם אם הן מנוגדות
לאלה של השלטון. גם נבחרי ציבור יכולים להשתמש באמצעי התקשורת וגם כל האזרחים. התקשורת לא רק מדווחת אלא יש בה
הערכה ופרשנויות. מימוש הפלורליזם.
ג. מכשיר להגנה על זכויות האדם - הצבעה על עוולות, שקיפות.
ד. לאמצעי התקשורת כוח והשפעה על החברה והשלטון - יצירת דעת
קהל.
תקשורת חופשית מבססת את המישטר הדמוקרטי.
התקשורת חייבת לבקר את השלטון, לפקח על מעשיו, להוקיע כל חריגה מסמכויותיו ולמלא
תפקיד של "כלב השמירה של הדמוקרטיה".
התקשורת צריכה להיות כפופה לכללים של אתיקה
מקצועית, כדי שלא ייפגעו זכויות דמוקרטיות של אזרחים (כמו הזכות לשם טוב או הזכות
לפרטיות).